טבע האמת לנצח. מלחמת הטוב והרע שבעולם, האמת והשקר, מיוסדת ומושרשת בתהומות תשתית קיום היקום. גם זה מתחלק לפי דרכינו אל דוכרא ונוקבא, אומנות ומדע. דוכרא מסמל את האומנות, המעגל, האמת והטוב, נוקבא את המדע, המרובע, השקר והרע. פשיטא שאין הכוונה כי זה טוב וזה רע כמשמעו אלא שכוח הטוב בסיסו כאן וכוח הרע מקורו שם: בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה נד: ברצות י"י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ר' יוחנן אמר אויביו זו אשתו אויבי איש אנשי ביתו, מעשה באשה שקיבלה על בעלה לשלטון והתיז את ראשו ויש א' אף התיז את ראשה וכו'. ע"כ. ועיין עוד סוף סוטה. שני הצדדים יחסם זה לזה ומלחמתם הנצחית, מרכיבים את לב ליבה של הבריאה כולה מראשיתה.
שבת קד, א: שי"ן - שקר, תי"ו - אמת. מאי טעמא שקר מקרבן מיליה, אמת מרחקא מיליה? שיקרא - שכיח, קושטא - לא שכיח, ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי, ואמת מלבן לבוניה? - קושטא - קאי, שיקרא - לא קאי. רש"י: מקרבן מיליה - אותיות קרובות, שלשתן קרובות כסדרן של אלפא ביתא. אמת מרחקן מיליה - זו בתחילת אל"ף בי"ת, וזו באמצע, וזו בסוף. אחד כרעא - כל אות ואות שבו עומדת על רגל אחד. אמת מלבן לבוני - מושכבין תחתיה אותיותיה כמין לבינה, דאל"ף הרי יש לה שתי רגלים ומושבה טוב, ורגל השני רחב. ע"כ.
כוח עוצמתו של השקר, בריבויו, במספרו, בכמותו. האמת חילה באיכותה. האמת עמידה ויציבה. 'שקר אין לו רגליים' אלא מתבסס על רגלי האמת. מלחמתו עם האמת, גורמת בסופו של תהליך לאבדון עצמו. הוא כורת את הענף עליו הוא יושב ושומט את הקרקע מתחת לרגלי גופו. השקר לוחם נגד האמת בדמיונו כי רב חילו וגדול, מתוחכם וערמומי. לאמת חסרה ריבוי זה, הוא גם תם וישר, שאינו חריף לרמות. אין האמת יכולה להביס, להכניע ולהכריע את השקר בכוחות עצמו, אך אף השקר אינו יכול לגמור ולמגר את האמת מכל וכל, מפאת היותו איתנה חסינה ועמידה. אחרית המאבק תמיד לטובת האמת, הואיל והשקר אינו מסוגל לכלותו. האמת שורדת והשקר מתבטל. האמת כמו אור, השקר חושך. 'מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך'. לחושך אין ישות וקיום בסביבות האור. אשר על כן, שארית האמת גורמת מאליו וממילא לאיפוס השקר. השקר נאבק מול האמת על מנת להתקיים, שהרי במקומה אין לו מציאות. השקר מתעלם מעזוזו הנצחי והלא ינוצח של האמת, בראותו כביכול בהצלחתו לענותו ולצערו.
פה נגענו בעצם, בסודה הנסתרת והנעלמת של האמת. סוד האמונה. 'אמונה' מלשון 'נאמנות'. נוכל לומר שזהו הגרעין הא-לוהי: סנהדרין צז, א: אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא, אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה: זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה, אתאי שיבבתה טרפא אדשא. סבר: לאו אורח ארעא, אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי. רש"י: ליכא קושטא בעלמא - אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד. אמר לי ההוא מרבנן דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא משני בדבוריה - לשקר, ואישתעי לי הכי: זימנא חדא אקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה. טרפא אבבא - שהיתה שואלת אותה. לאו אורח ארעא - לומר היכן היא, הואיל וחייפא רישה. ע"כ. גמרא זו מזכירה לנו את מה שאמרו במקום אחר:
סוטה מו, ב: תניא, היה ר"מ אומר: כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר: ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד, וכתיב: ויראם את מבוא העיר, ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו; וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה - תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן - יוצאין חוץ לחומה והן מתים; והלא דברים ק"ו: ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו - גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו - על אחת כמה וכמה. במה הראה להם? חזקיה אמר: בפיו עקם להם, ר' יוחנן אמר: באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דר' יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו, גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.
רש"י: כופין ללויה - כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך שילוהו. ויקרא שמה לוז - סיפיה דקרא היא שמה עד היום הזה ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה כדאמרינן כל מקום שנאמר עד היום הזה לעולם ולעולמי עולמים הוא. שלא דבר בפיו - דלא כתיב אלא ויראם באצבעו או בעקמימות שפתים כדלקמן. ולזרעו - כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם.
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה סט (יט) ויקרא שם המקום ההוא ביתאל ואולם לוז שם העיר וגו' אמר ר' אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוז, כל מי שנכנס לה הטריף מצוות ומעשים טובים כלוז, רבנין אמ' מה לוז אין לה פה כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה שלעיר, אמר ר' סימון לוז היה עומד על פתח העיר, ר' לעזר בר מרום מש' ר' פינחס בר חמא לוז היה עומד על פתח המערה והיה הלוז חלול ונכנסים דרך הלוז למערה ודרך המערה לעיר הה"ד ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שילחו, ר' יניי בשם ר' ישמעאל עבד לה הפטרה, מה אם זה שלא הלך לא בידיו ולא ברגליו אלא על שהראה להם בלבד באצבע ניצל מן הפורענות ישראל שעושים חסד עם גדוליהם בידיהם ורגליהם על אחת כמה וכמה.
שם פרשה כח: אמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון [בן יהוצדק] אפילו ניץ שזרה שממנו הקב"ה מינץ את האדם לעתיד לבוא נמחה. אדריינוס שחוק עצמות שאל לר' יהושע בן חננ' מאיכן הקב"ה מינץ את האדם לעתיד לבוא, אמר ליה מינץ שזרה, אמר ליה מנין אתה יודע, אמר ליה איתיתיה לידי ואני מודע לך, השליכו לאור ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, טחנו בריחים ולא נטחן, נתנו על הסדן והכהו בפטיש נחלק הסדן ונבקע הפטיש והוא לא חסר. ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יח: ויסתבל החגב, זה לוז שלשזרה. אדריינוס שחוק עצמות שאל את ר' יהושע בן חנניה אמ' לו מאיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא, אמ' לו מלוז שלשזרה /של שדרה/. אמ' ליה מן הן את מודע לי, אייתי יתיה קומוי נתנו במים ולא נמחה, טחנו בריחים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף, נתנו על הסדן התחיל מקיש עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא הועיל ממנו כלום. ע"כ.
שם 'לוז' אחד הוא. זהו כוח האמת הבלתי ניצחת. 'יעקב אבינו לא מת' משום 'תתן אמת ליעקב'. 'אמת' היינו 'מת' בהקדמת אות אלף, המורה על אחדות א-לוהית, שהיא על מוות נצחית. מעניין מה עניין תכלת לכל זה:
תלמוד בבלי מסכת מנחות פרק ד - התכלת: ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה, מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה - פסולה, לא איפרד חזותיה - כשרה; ורב אדא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר: מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפיא לה בגוויה, אישתנאי למעליותא - כשרה, לגריעותא - פסולה, וסימניך: שינוי שקר, שינוי אמת! רש"י: ונפרד חזותא - נתקלקל המראה פסולה דקלא אילן הוא וכו'. וסימניך - איזה שינוי כשר ואיזה שינוי פסול שינוי שקר המשנה דברו לרעה הכל יודעין שרע הוא [שינוי אמת המשנה דברו להוסיף עליו ולקיימו הכל יודעין שטוב הוא]. ע"כ.
רמב"ם ציצית ב: תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית, רחל בת עז צמרה פסול לציצית וכו'. כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו, לוקחין תבן וריר של שבלול ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום ושורין התכלת בכולן מעת לעת אם עמדה בעינה ולא כהתה כשרה, ואם כהתה לוקחין בצק של שעורין שמעפשין אותו למורייס ונותנין את זו התכלת שנשתנית בתוכו ואופה הבצק בתנור ומוציאים התכלת מן הפת ורואין אותה אם כהתה ממה שהיתה פסולה, ואם הוסיף עינה והושחרה יותר ממה שהיתה קודם האפייה כשרה. ע"כ.
לפי דרכינו אין סימן זה של 'שינוי שקר שינוי אמת', מקרה וסימן בעלמא. צביעת התכלת עומדת ביופיה לעולם ולא תשתנה. היא מסמלת ומסמנת את האמת. כנגדה קמה קלא אילן השקרי, שאין צביעתה עומדת בעינה אלא כהה ומתקלקל מראיה. גניזת התכלת בשנות הגלות רומזת על 'ותהי האמת נעדרת', 'ותשלך אמת ארצה', 'השליך משמים ארץ תפארת ישראל'. קלא אילן השקרי והמזויף, התגבר ושולט בעולם. גם מבחינה היסטורית עובדתית, קשורה גניזת התכלת, בחורבן ארץ ישראל, בשלטון הרומאי ובכיבוש הערבי. מידת החורבן הכיבוש והגלות, קבעה את שיעור אבידת התכלת. אף בחורבן הראשון מצינו: שבת כו, א: ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים וכו'. יוגבים - אלו ציידי חלזון, מסולמות של צור ועד חיפה. רש"י: וליוגבים - לשון יקבים, שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו, כדאמרן בפרק כלל גדול לקמן, והניחם נבוזראדן ללבושי המלך. ע"כ. יתכן ומסתבר כי 'יוגבים לשון יקבים' מכוון לבורות הגדולים אשר נתגלו בחפירות הארכיאולוגיות, מלאים בעמרים עמרים של חלזונות עצורים ופצועים להוציא צבעם. כשם שלא פסקה תכלת לגמרי מייד בחורבן הבית, כך חזרת התכלת החלה לפני בניינה והגאולה השלמה. ראשית השבת התכלת, רומזת על ראשית צמיחת אמת מארץ, 'מארץ' דווקא.
אם כן הפרוצס הוא 'ראש דברך אמת' ו'חותמו של הקב"ה אמת' כלשון רש"י הנ"ל: אמת מרחקן מיליה - זו בתחילת אל"ף בי"ת, וזו באמצע, וזו בסוף. האמת פותחת את מירוץ החיים, והשקר אורב לה על מנת לתוקפה, 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו':
פרשת וישלח (כה) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר: (כו) וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו: (כז) ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני: (כח) ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב: (כט) ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל: (ל) וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם: (לא) ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי: (לב) ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו: (לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה:
'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו'. שם זה אינו עובד ופועל מבחוץ דווקא אלא מתוך האמת או הלוז שבצדיק. 'ויעקב איש תם'. 'תם' לשון 'אמת'. 'עד עלות השחר'. 'כי עלה השחר'. 'ויזרח לו השמש'. בסופו של דבר מנצחת האמת. רק תחת חסות חשכת הלילה, גובר השקר בהיאבקו עם האמת. 'וירא כי לא יכול לו' בגלל מידת יציבות קביעות אמת הנ"ל.
